ויטקה קמפנר

ויטקה קמפנר – קובנר

כתבה: ד"ר מירי פרייליך

ויטקה קמפנר-קובנר ידועה בעיקר כחברתו לחיים של אבא קובנר (1987-1912). בחדר האורחים שבביתה עומדות מספר תמונות, וביניהן נראית חברתה הקרובה רוז'קה קורצ'ק (1988-1921). מעל תמונות אלו בולטת תמונה גדולת ממדים של אבא קובנר; בלוריתו לבנה וארוכה, והוא מישיר את עיניו אל המצלמה במבט מהורהר וכבד. אין ספק, כי המקום שתפס בחייה של ויטקה בא לידי ביטוי בתמונה זאת. ויטקה חזרה והדגישה, כי מעולם לא ביקשה "להשתחרר" מהיותה "אשתו של" אבא קובנר, המשורר והלוחם, שהיה בין יוזמי הקמת מחתרת ה-פ.פ.או (FPO – ארגון הפרטיזנים המאוחד) בגטו וילנה, וכתב את הכרוז המפורסם הקורא להתגוננות בגטו. "הייתי בצִלו של אבא (קובנר)", מודה ויטקה, "וטוב היה לי בצלו, כי הוא היה האדם המעניין ביותר שפגשתי מעודי".

ויטקה קמפנר נולדה בשנת 1920 בעיר קאליש. משפחת קמפנר בקאליש היתה משפחה גדולה אך הזיכרונות של ויטקה מתקופת ילדותה ונעוריה הם עמומים ומעטים. בידיה נותרו תמונות אחדות  של  הוריה: חיה וצבי קמפנר אולם זיכרון הדיוקנאות של אמה ואביה היטשטש במשך השנים. ויטקה  איננה יודעת לספר פרטים רבים על משפחת אביה. צבי עזב את משפחתו החסידית ואת העיירה זדונסקה וולה בה נולד, רכש השכלה חילונית ועבר לקאליש  עירה של אשתו.  ויטקה העריצה אותו בגלל השכלתו ונועם הליכותיו.  צבי  אהב מאוד לקרוא. הוא נהג לקנות ספרים ובביתם  היתה ספריה גדולה ועשירה של ספרים בעיקר בשפה הגרמנית. הבית בו התגוררו ויטקה, הוריה ושני אחיה  היה בבעלות סבה מצד אמה. בית הסב היה בן מספר קומות ובו דירות  שהושכרו רק לדיירים יהודים.   סבה וסבתה  של ויטקה היו בעלי  מתפרה והם תפרו סינרים למחייתם. החייטות והתפירה היו תחומי פרנסה מבוססים בקרב יהודי קאליש. בביתה של ויטקה לא הקפידו כלל על קיום מצוות. בראש השנה ויום כיפור הלך אביה  לבית הכנסת הרפורמי של קאליש. סבא וסבתא אומנם דברו יידיש אולם  ההורים דברו רק פולנית. סבה העסיק פולנים במפעל המשפחתי,  אולם  לא התפתחו יחסים  מעבר ליחסים  של עובד ומעביד. 

 את לימודי התיכון עשתה ויטקה  בגימנסיה היהודית היחידה בעיר  שהוקמה בשנת 1913  על ידי ד"ר פלדשטיין מוורשה. שפת ההוראה למקצועות הכללים התנהלה בפולנית אך  בתכנית הלימודים של בית הספר הוקצה מקום ללימודי התנ"ך, הלשון וההיסטוריה היהודית בשפה העברית.  ויטקה ידעה היטב פולנית והעידה: "דברתי רק פולנית והייתי גאה להיות פולניה: הייתי גם ציונית וגם פולניה". בשנות המלחמה עזר המבטא הפולני הרהוט שלה בהסתרת זהותה היהודית והיא נהגה להציג את עצמה כסטודנטית פולניה. היא הרבתה לקרוא את הספרות הפולנית ונהגה להתלבש  בסגנון האופנה של התקופה. צעירים ששאפו להמשיך בלימודים גבוהים בגימנסיות הפולניות ובאוניברסיטאות ובקשו להגיע להישגים כלכליים וחברתיים חייבים היו  לשלוט היטב בשפה הפולנית. לאחר המלחמה פסקה לדבר פולנית  ואוצר המילים העשיר התדלדל. שני אחיה של ויטקה ישראל ומרדכי הצטרפו לקן בית"ר בקאליש שנוסד בשנת 1929. הוריה אימצו את האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית לאחר ביקורו של ז'בוטינסקי בקאליש בשנת 1930. ויטקה הצטרפה לתנועת הנוער של בית"ר בעקבות שני אחיה. לטענתה, היתה הנערה הראשונה בקאליש שהצטרפה לתנועה זו. בנות לא התקבלו לקן  עד שויטקה  בת השלוש עשרה הגיעה לקן ותבעה להתקבל  אליו כחברה. "...אני שהייתי די מרדנית, גרמתי למורים שלי להיות בשוק כשראו אותי עם החבר'ה מבית"ר...". בשנה האחרונה ללימודיה בגימנסיה נכנעה ללחצים החברתיים שהפעילו עליה מוריה בבית הספר והצטרפה לתנועת ה"שומר הצעיר". אולם שמה אינו מופיע ברשימת חברי "השומר הצעיר"  בקאליש. לראשונה היא מופיעה כחברת  ה"שומר הצעיר" ברשימת חברי ה"ריכוז" בווילנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ויטקה סיימה את לימודיה  בגימנסיה העברית כשהיתה בת 17. בתום שנה, שבה עבדה וחסכה כסף, החליטה לעזוב את הבית ולנסוע ללמוד בבית המדרש למדעי היהדות בוורשה. כאשר היתה בסמינר  ללימודי יהדות בוורשה לימדו בו ההיסטוריונים המפורסמים מאיר באלאבן ומשה שור. היא  הצטרפה לאגודת הסטודנטים  "אבוקה" של ה"שומר הצעיר", שהיתה מיועדת לבני נוער בוגרים מעל גיל שמונה עשרה.

ויטקה הייתה בת 19 כשפרצה המלחמה. החיילים הגרמנים הכובשים התעללו ורצחו בתושבי העיר היהודים. ימים מעטים אחרי פרוץ המלחמה הגיעו הגרמנים לקאליש הסמוכה לגבול והחלו במעשי התעללות.  הם התעללו ובזזו את היהודים המקומיים,  ומיד לאחר כיבוש העיר ברחו ממנה כעשרים אחוז מכללה תושבים. באוקטובר 1939 הוקמה בקאליש מועצת זקנים. תפקידה הראשון היה לערוך מפקד אוכלוסין ולרשום את מספר היהודים אשר נותרו בעיר. היהודים הועברו בתחילת נובמבר אל בניין השוק המקומי ולאחר מספר שבועות גורשו מרביתם במשלוחים ברכבות לוורשה, ללובלין, לסנדומייז', לז'שוב, לקראקוב ועוד, כולל מחנה עבודות כפיה בקוז'מינק. לוורשה וללודז' נמלטו האמידים יותר בכוחות עצמם עוד מקודם. במקום הוקם גטו מצומצם אשר חוסל בתחילת יולי 1942.

ויטקה היתה בקאליש כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר, היא חזרה מלימודיה בוורשה בתחילת קיץ 1939 כדי לבלות את החופשה עם משפחתה.  הוריה של ויטקה, שזכרו את תקופת מלחמת העולם הראשונה, אמרו מיד לאחר כיבוש העיר כי הם מעדיפים את נוכחותם של החיילים הגרמנים על פני כיבוש רוסי. אולם אז טפחה המציאות החדשה על פניהם. משום כך, זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים לעיר עברה המשפחה להתגורר אצל קרובי משפחה שלא התגוררו ברובע היהודי.  הם קוו כי בשכונה מעורבת  לא יאונה להם רע. ויטקה בתה- 19  התנדבה להישאר לבד בבית ולקבל את פני החיילים כדי שלא יבזזו את הבית. לפני בואם הכינה מזוודה והניחה כסף על השולחן מתוך כוונה לשחד אותם. היא הציצה מחלון ביתה וראתה אותם בחצר כשהם מרביצים ותולשים זקנים לאנשים מבוגרים. כאשר נכנסו לבנין שלה יכלה לשמוע היטב את הצעקות והבכי מהדירות האחרות. בהיכנסם לדירה הם לקחו את הכסף. הגרמנים לא פגעו בה לרעה וויטקה התפנתה מהדירה. אחרי כן, יחד עם תושבי השכונה האחרים הובלה לשוק המקומי. שם הוחזקו היהודים במבנים ארעיים ופתוחים כשהם חשופים לצינת הסתיו ולגשמים. יהודים משכונות העיר האחרות אף הם הובלו לשוק ושם פגשה כעבור יומיים את הוריה.      

במהלך הימים בהם שהתה בשוק המשיכו הגרמנים להכות, לצעוק ולקלל את היהודים המבועתים.    היו בעיות חמורות מאוד של מחסור במזון, של צפיפות וסניטציה במחנה המגודר בשוק זה. בראותה את אכזריות החיילים היה מנוי וגמור עם ויטקה שלא לחוש מושפלת על ידם, היא התחצפה אל החיילים הגרמנים. היהודים שהיו בקרבתה כעסו עליה וחששו כי תגובתה תביא לכך שיענישו את כל האנשים ששהו במחיצתה. משום כך החליטה לברוח מקאליש. באחד הלילות קפצו היא ושני אחיה מאחד הפתחים בבנין וברחו ללודז'.  הם הגיעו לבית סבה מצד אביה. שם נשאר אחיה הקטן, מרדכי, עם הסב, שהיה משוכנע כי בלודז' לא יפגעו הגרמנים לרעה ביהודים. אחיה הגדול, ישראל, החליט לחזור לקאליש משום שדאג להוריו, ואחר-כך הגיע לווילנה שם נפגשו. כאשר נפרדה מהוריה לא שיערה כי היתה זאת פרידה אחרונה. ויטקה לא ראתה יותר את הוריה, ובזיכרונותיה מתקופת המלחמה המעיטה לדבר על אובדן בני משפחתה הקרובים.

בחורף 1940 נמלטה לווילנה בדרך לא דרך ואפילו על רכבת שהובילה חיילים גרמנים לחזית.  התחנה חשובה בנדודיה היתה סלונים, שם הצטרפה אל קיבוץ הכשרה של חברי ה"שומר הצעיר".   היא שהתה בעיר מספר שבועות  ואז המשיכה  בדרכה לווילנה. המרחק בין הערים היה כ-200 קילומטר. חציית הגבול בין פולין לליטא היתה  מסוכנת, שכן החיילים הסובייטים  ניסו כמיטב יכולתם לעצור את הצעירים שחצו את הגבול ברגל.  כמו כן, החורף של שלהי שנת 1939 היה קר במיוחד. השלג היה עמוק וצעירים רבים שניסו להגיע לווילנה קפאו למוות בדרכם.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וילנה הייתה לבירתה של ליטא בחסות סובייטית. בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 הוקם גטו וילנה, ומיד הוחל בביצוע "הפתרון הסופי". כ-40 אלף מיהודי וילנה נרצחו ביער פונאר עד תחילת 1942. בתגובה למעשי הרצח הוקמה בינואר 1942 מחתרת ה-פ.פ.או, שאיגדה כמה מאות צעירים חברי תנועות הנוער בווילנה. ויטקה הייתה לוחמת וקשרית במסגרת המחתרת, ופעלה גם מחוץ לגטו. היא הייתה האישה הראשונה באירופה הכבושה שביצעה פעולת לוחמה כנגד הצבא הגרמני, כשהניחה מטען חבלה על מסילת ברזל. מעשה זה הצריך אומץ רב, שכן במשך ימים הסתובבה מחוץ לגטו, עד שמצאה את המקום הראוי להטמנת המוקש. קודם לכך צבעה את שיערה לבלונד כדי להסוות את מוצאה היהודי. פעולה זו התבצעה קודם שהתארגנו יחידות הפרטיזנים ביערות ליטא. בגטו וילנה שררו יחסי ידידות והערכה עמוקים בין השלושה: ויטקה, אבא קובנר, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, וחברת המחתרת והפרטיזנית לעתיד, רוז'קה קרצ'אק.

לקראת יום חיסול הגטו בספטמבר 1943 קיבל מטה המחתרת החלטה להימלט מהגטו. ויטקה הובילה את הקבוצה האחרונה שיצאה מהגטו אל יערות רודניקי. ביערות הייתה מפקדת יחידת סיור, ומדי יום ביומו יצאה מבסיס הפרטיזנים כדי לאתר מקומות מתאימים לפעילות. כן השתתפה עם חבריה בפעולות רבות נגד הגרמנים, ואחת המפורסמות שבהן הייתה פיצוץ השנאים ומשאבות המים של וילנה. בפעולה אחרת הצילה עשרות יהודים ממחנה העבודה קייליס שליד וילנה, והעבירה אותם לבסיס הפרטיזנים. בקיץ 1944 השתתפה ויטקה בכיבוש וילנה. יחידת הסיור שפיקדה עליה הייתה הקבוצה הראשונה שנכנסה לעיר, וּוידאה שלא נשארו בה כיסי התנגדות. לוויטקה, כאישה לוחמת, היה מעמד מכובד יוצא דופן בין הפרטיזנים. כשנסתיימה המלחמה, ויטקה זכתה בעיטור הכוכב האדום, כגיבורת מלחמה בברית המועצות, אות ההצטיינות הגבוה ביותר שהוענק בין הפרטיזנים. 

 ויטקה (מימין), אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק                                                          

כעבור מספר חודשים עזבה ויטקה לפולין עם חבורת ניצולים ופרטיזנים ממארגני תנועת "הבריחה" כדי להגיע למערב אירופה ואחר-כך לארץ-ישראל. בנוסף על פעילותה במסגרת "הבריחה", הייתה בין חברי קבוצת "הנקם" של פעילי הארגון  שנקרא די"ן. קבוצה זו ביקשה לנקום את רצח היהודים על-ידי פעולות חבלה המוניות על אדמת גרמניה. ואולם, לאחר ניסיונות כושלים בודדים של הקבוצה לבצע פעולות נקם, עלתה ויטקה עם שאר חברי הקבוצה לארץ-ישראל ביוני 1946.

ויטקה הגיעה ארצה במסגרת "מבצע ביריה" – שתי ספינות מעפילים שהעבירו ניצולי שואה לארץ.  האונייה הראשונה, שכונתה "הגנה", יצאה ב-23 ביוני 1946 מלה-סיוֹטה שליד מרסיי, צרפת. ב-28 ביוני היא נפגשה בלב-ים עם האונייה "ביריה" – שיצאה ממרסיי לפניה – ולמחרת הועברו המעפילים מ"הגנה" ל"ביריה" בסירות. "ביריה" הייתה אוניית משא רעועה, וּויטקה מעידה שגודלה היה מתאים ל-150 איש בלבד, ולא לכאלף הפליטים והניצולים שנדחקו על סיפונה. גם לא היו בה די אוכל ומים לכל הנוסעים.צוות האונייה שיגר קריאות עזרה, והבריטים שלחו כוח-ליווי, אך הכוח לא הושיט סיוע במים ובמזון לנוסעים, וגם לא גרר את האונייה. ב-1 ביולי הגיעה "ביריה" לנמל חיפה, ושם נקשרה לרציף. כך הגיעה ויטקה אל המקום שאליו נכספה, באפיסת כוחות, לאחר שנים ארוכות של מאבק. היא ואבא קובנר בנו את ביתם בקיבוץ עין-החורש.

הקשר ההדוק בין ויטקה ואבא החל בגטו וילנה והתחזק בין הפרטיזנים. בארץ נולד בתקופת מלחמת העצמאות מיכאל קובנר, צייר ידוע,  ואחר כך נולדה שלומית וגם נכדים. פרטים על חברותה ופעילותה יחד עם רוז'קה קורצ'אק בווילנה, ביער ובארץ וכן פרטים על פעילותה בראשית הקיבוץ - הקמה ועבודה מהווים פרקים שלמים בביוגרפיה של ויטקה קמפנר שעומדת להתפרסם, פרי מחקרה של הח"מ.

בשנות השישים של המאה שעברה למדה ויטקה פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ושקדה על התפתחותה האישית בתחום זה. שיטת האבחון והטיפול שלה זכתה להצלחה בין מטופליה ולהערכה בקרב עמיתים למקצוע, והיא הקימה אחריה דורות של תלמידים. ויטקה עבדה כפסיכולוגית עד שמלאו לה 87 שנים.

המפגש עם ד"ר ג'ורג' שטרן אחד הפסיכולוגים שלימד במחלקה השפיע באופן מכריע על המשך הקריירה המקצועית שלה. בהשפעת שטרן פתחה שיטת טיפול ייחודית שזכתה אף היא להצלחה ואותה לימדה במהלך השנים פסיכולוגים צעירים ממנה. שיטת האבחון הייחודית שלה הצליחה מאוד והיא בססה את עצמה כתלמידתו של שטרן. את שיטת הטיפול שלה היא קוראת "טיפול לא מילולי באמצעות צבע"  באמצעות הצורה והצבע הצליחה ויטקה לאבחן את בעיותיהם של המטופלים הצעירים. בעבודתה הטיפולית המשיכה ויטקה גם לאחר שחצתה את גיל 85.

 כתבה ד"ר מירי פרייליךספרות: מסע מאוחר אל מחוזות הזיכרון, ד"ר מירי פרייליך מתוך הקובץ: הסנה שלא אוכל, ניצולי השואה במדינת ישראל, עורכת: מירי פרייליך, הוצאת קרן פרידריך אברט והמכללה האקדמית בית- ברל

התאים לאתר האינטרנט של ארגון יוצאי קאליש: יוסף קומם