מראשית הקהילה עד מלחמת העולם הראשונה

הכותב: רותי לירז

 

העיר קאליש, היושבת במערב פולין על גדות נהר הפרוסנה, היא - ע"פ מימצאים ארכיאולוגיים - היישוב הקדום ביותר בפולין. בימי קדם מילאה קאליש תפקיד חשוב בתעבורה האירופאית, ומוכרת הימצאותה על "נתיב הענבר" הרומי. מראשית המאה ה-12 היה לארץ קאליש ולמבצריה תפקיד חשוב בהיווצרות שלטון שושלת פיאסט ב"פולין גדול", ולעתים נסיך קאליש שלט גם בגניזנו (Gniezno), הבירה העתיקה.

 

המועד המדויק בו הגיעו ראשוני היהודים לקאליש אינו ידוע, אך נראה שיהודים התיישבו בקאליש כבר בראשית המאה ה-12. היהודים נדדו לפולין בעיקר ממערב אירופה וממרכזה, בעקבות דחיקת רגליהם מענפי המסחר ובעקבות הפרעות האיומות בעת מסעות הצלב בעיקר בצרפת, בגרמניה ובבוהמיה. קאליש היתה מהמקומות הראשונים בפולין בהם השתקעו, בעידוד השליטים מבית פיאסט. מוכרות מטבעות כסף ועליהן כתובות ושמות בעברית, כגון "ברכה מישקה", שהוטבעו בקאליש במטבעה שהקים הנסיך הגדול מיישקו III, "הזקן", ואח"כ בנו, ואשר מעידות על התבססותה של הקהילה היהודית בעיר כבר בשלהי המאה ה - 12. הקהילה התייצבה באמצע המאה ה-13 כשכלכלתה התבססה על מתן הלוואות בריבית, חכירת מיסים ומסחר. היה זה אחרי התקפות של טטארים מהמזרח, שהגיעו עד לשלזיה, והמיטו אסון בהחריבם ערים וכפרים רבים (1241).

 

נקודת מפנה בחייהם של יהודי קאליש היתה בשנת 1264, כאשר הנסיך של חבל קאליש, בולוסלאב "האדוּק" (או "החסיד", בלשון היהודים), העניק ליהודים את כתב – הזכויות,  הידוע בשם Statut Kalisk  קישור למצגת . במסמך זה נקבעו זכויות יסוד ליהודים, כגון הגנה על נפש ורכוש, זכות לרכוש קרקעות, זכות להתדיין בבתי הדין היהודיים ואף נקבע כי נוצרים מחויבים להושיט עזרה ליהודי הנמצא במצוקה. הכתב ניתן ליהודים בגלל החשיבות הרבה שייחסו השליטים לכישוריהם הפיננסית וכן לפיתוח המסחר והכלכלה בנסיכות. המסמך שמש בסיס לכתבי זכויות עתידיים בכלל ממלכת פולין. בשנת 1287 הותרה הקמת בית העלמין בעיר. בשנת 1358 התיר המלך קזימיר III "הגדול" הקמת בית כנסת (שפעל עד שנשרף בשנת 1857). מאמצע המאה ה - 14  הותרה ליהודים בעלות על מספר בתים בעיר והתקיים "רחוב יהודי". מהמאות ה - 15 וה – 16 עסקו יהודי קאליש גם במלאכה.

 

אלא שה - Statut Kaliski לא היווה ערובה נגד פגיעה ביהודי קאליש בתקופות מאוחרות יותר. הקהילה נמצאה בין פטיש המחויבויות כלפי השליטים כ"משרתי האוצר" לבין סדן האוכלוסיה הנשלטת, והכנסייה הקתולית העוינת לדת העתיקה, וכן תחרות עם סוחרים נוצרים. גלים של פרעות שטפו מדי פעם את יהודי העיר, כשבכל פעם נמצאה עילה אחרת – בשנת 1349, פרעו ביהודי קאליש כשהואשמו בהתפשטות המגפה השחורה. בשנת 1420 נערך סינוד של בישופים קתוליים בקאליש שתבע מהיהודים תשלום מס לכנסיה עבור מגוריהם על קרקעותיה. פרעות על רקע כלכלי פרצו בשנים 1542 ו- 1565. בשנת 1557 נפוצה בקאליש עלילת חילול הקרבן. בשנת 1763 הופצה שוב עלילת דם, שגבתה ארבע נפשות.

 

ואף על פי כן הלכה הקהילה והתבססה, אם כי כשליש מחבריה לא שלמו מסים מחמת עניים (1557). מסוף המאה ה – 16 נמנתה קאליש על הקהילות החשובות ב"ועד ארבע הארצות" בגליל "פולין גדול". וממחצית המאה ה – 17 אף השיגה הגמוניה ב"ועד הגליל" הזה (עד 1714).

 

במחצית השניה של המאה ה - 17 קאליש היתה מרכז רוחני –דתי חשוב. מבין אישיה הידועים: ר' ישראל בן נתן שפירא, רב וראש ישיבה (בשנים 1658 – 1680), ר' יהודה ב"ר ניסן, בעל הספר "בית יהודה" ור' אברהם אבלי גומבינר. רבי אברהם אבֶלי בן חיים הלוי גוֹמְבּינר (1637- 1683), "המגן אברהם", היה אחת מהדמויות הידועות ביותר מקרב יהודי קאליש. הוא כהן כרב וגם כפוסק בבית דינו של הר' ישראל שפירא בעיר (1656- 1683). הוא התפרסם על שם ספרו "מגן אברהם", פירוש וביאור לשלחן ערוך, אורח חיים. הספר נתקבל בהערצה ובחיבה על ידי הלומדים במדינות פולין וגרמניה. מטרתו העיקרית היתה לפשר בין פסקי ר' יוסף קארו לבין הגהות ר' משה איסרליש (הרמ"א), ששניהם היו נערצים על ידיו. הפירוש הודפס ברוב המהדורות של "השולחן ערוך" מאז, ופוסקים רבים הסתמכו עליו בפסיקותיהם.

 

היו גם אסונות חיצוניים. בעת פרעות ת"ח ת"ט של חמלניצקי, עברו דרך קאליש ונתמכו בה מאות פליטים יהודים מהמזרח. אך כעבור 12 שנה, בשנת 1659, בסוף הפלישה השבדית לפולין, נספו בה מאות יהודים והרובע היהודי שלה נהרס. למרות זאת, בשנת 1670, נקלטו בקאליש פליטים מוינה, שברחו מפחד העותמאנים התוקפים מערבה. המלך יאן III סובייסקי אשרר את זכויות יהודי קאליש (1676), והסיים פטר אותם מחלק מהמסים כדי לסייע להם במצוקתם (1678). לא חסרו גם יתר האסונות של העתים: שריפה גדולה (1708), מגיפה (1710), התארגנות סוחרים נוצרים בקאליש ומלחמת מסחר בת עשרות שנים (משנת 1720). כשהופצה עלילת הדם בשנת 1763, היהודים עסקו כבר במסחר בשווקי לייפציג וברסלאו בפרוות, בעורות, באריגים, במוצרי מתכת ובתכשיטים. הם גם עבדו במלאכות כמו: פרוונות, חייטות, צורפות, נפחות, אפיה וקצבות, וחוייבו להשתייך לגילדות של אומנים, דבר שהווה זכות שוויונית.

 

בחלוקות השניה (1793) והשלישית (1795) של ממלכת פולין שקרסה, קאליש נפלה תחת שלטון פרוסיה. אז מצאו יהודים רבים, יודעי הגרמנית, פרנסה כסוחרים וכספקים צבאיים. בשנת 1804 היהודים בקאליש מנו מעל לאלפיים תושבים, והיוו כ – 30% מהאוכלוסיה. אחרי מפלת נפוליאון וקונגרס וינה (1815), קאליש עברה לתחום הכיבוש הרוסי - הצארי. אז החריף מאבק העירונים בהם. ב - 1827 נקבע ליהודים רובע נפרד, שהתקיים עד לשנת 1862. עקב הצפיפות ברובע, היתה תמותה גבוהה ממגפות (1831, 1848, 1852) וממחלות. בשנת 1836 נפתח בקאליש בית חולים יהודי, שהתקיים עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. בשנות ה-20 של המאה ה-19 ידעה קאליש פולמוס בין קבוצת משכילים, שביקשה לפתוח בית ספר לילדי היהודים, לבין רב הקהילה, שחשש לפגיעה במסורת ישראל. בקהילה התרבו אנשים שהחלו להתלבש בלבושים אירופאיים ולדבר פולנית. בשנת 1875 נוסד בעיר בי"ס יהודי, ששפת הוראתו רוסית.

 

החל בשנות ה-40 למאה ה – 19, התרחבה הפעילות הכלכלית, ויהודי קאליש פיתחו מפעלי אריגת צמר ובורסקאות וריכזו את המסחר בצמר, בכותנה וביינות. עם הגעת מסילת הברזל לעיר (1871), הקימו בעלי הון יהודיים מפעלים לסבון, לנרות, לליקרים ולתחרה, שתוצרתם נסחרה גם בשווקי רוסיה וסין.

 

בשנת 1887 התגוררו בקאליש כשבעה וחצי אלף יהודים (32% מהאוכלוסיה) ותוך אחת עשרה שנה בלבד כבר מנה מספרם כ – 14300 איש (36% מהתושבים).

 

באמצע המאה ה - 19 יחס הפולנים אל היהודים השתפר לזמן קצר בהשפעת התנועה הלאומית הפולנית, שדגלה באחווה יהודית-פולנית. עד כדי כך גברה ידידות זו, עד שב - 11 באוקטובר 1861 נערכה בבית הכנסת (!) אזכרה לארכיהגמון פיאלקובסקי. החזן והמקהלה שרו פרקי תהילים והרב נשא נאום הספד.

 

בינואר 1863 התחולל המרד הפולני הגדול ברוסים. היהודים נטלו חלק פעיל ביותר בקרבות, אלא שהמרד דוכא, ולאחריו ידעו יהודי קאליש תקופה קשה וגדושת ייסורים. גזרות תכפו ובאו. ב - 26  ביוני 1878, כ"ב בסיוון תרל"ח, פרצו בקאליש פרעות קשות. כתוצאה מהאשמות שווא, הניזונות גם מהטפות של אחד הכמרים. ההמון - מצויד בקלשונים, במטילי ברזל ובנשק חם - תקף את היהודים ברחובות, פרץ לבתיהם ולבית הכנסת, עקר חלונות ודלתות, הרס את ארון הקודש, הוציא ספרי תורה, חיללם וקרעם. 13 יהודים נהרגו, בתוכם שני ילדים. רבים נפצעו ורכוש רב נשדד. רב העיר, הרב וקס, ובית-הדין הכריזו על תענית ציבור ביום הפרעות, כ"ב בסיוון, והתענית קוימה בקאליש במשך שנים רבות. מועד זה מקויים גם היום כיום השנה של הקהילה בישראל. למרבה האסון, האירועים בקאליש במלחמת העולם השניה (ואף בראשונה) היו קשים אלפי מונים.

 

עם חשובי הרבנים בקאליש במאה ה - 19 וה – 20 נימנו: ר' שלמה בן ר' עקיבא איגר (1835 - 1840), ר' אליהו רוגולר (1840 - 1850), ר' הירש צבי חיות (1851 – 1855), ר' מאיר אוירבך (1855 – 1860), ר' חיים אלעזר וקס (1862 – 1881), ר' שמשון אורנשטיין (1881 – 1902) ור' יחזקאל ליפשיץ ( עד 1932).

 

אוגוסט 1914. מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכנס לעיר. הגרמנים הופכים את רחובות העיר לעיי חורבות ורבים נהרגים. קאליש מתרוקנת מתושביה ורק ב- 1916 חוזרים החיים למסלולם.  

 

הכרזת העצמאות של פולין, בסתיו 1918, היתה עבור היהודים תקופת אֶבֶל. גל של פרעות קשות שטף את כל פולין ולא עזרה העובדה שבחלק גדול מהפגנות הפועלים הפולנים השתתפו חברי הבונד ופועלי ציון[1]. היהודים האמינו שגל הפרעות יחלוף, אך לא כך היה. הם סבלו מהסתה אנטישמית קשה. היתה מדיניות מפורשת הוציא את היהודים מכל העמדות הכלכליות והחברתיות שהשיגו. ההסתה עוד התגברה משהגיעו הנאצים לשלטון בגרמניה, ובקאליש, הקרובה לגבול הגרמני, החלו להופיע תועמלנים נאציים[2].

 

השואה וחורבן הקהילה (ראה הרחבה)

ספטמבר 1939. בקאליש כ-30,000 יהודים, המקיימים בה, חרף האווירה האנטישמית, חיי חברה ותרבות עשירים. אגודות ואירגונים רבים פועלים בקאליש,ישיבות, גימנסיה יהודית, בית חולים יהודי, סניפים תוססים של תנועות הנוער,עיתונים יהודיים ועוד ועוד.

 

עם פלישתם לפולין, החלו הגרמנים מגשימים את תוכניתם להשמיד השמדה גמורה את יהדות אירופה. בקאליש הם החלו "לצוד" את היהודים לעבודות כפיה אך גם להעביד אותם בשוד רכושם שלהם – ביזת חנויות יהודים ופינוי הריסות מבנים. יהודים הועבדו גם בניקוי משרדי הגסטאפו. הכל לוּוָה בבזיונות גדולים. יום אחד נצטוו היהודים לקפץ על ארבע ולנבוח בקול רם. ביום אחר אולצו להלום זה בזה באגרופים, ומי שלא מילא את הציווי, ספג מהלומה מקת רובה.

בנובמבר 1939 רוכזו היהודים, תוך בעיטות ומהלומות של אלות גומי, בתוך בניין השוק. דחוסים וצפופים, לא ניתנה להם אפילו האפשרות לשבת על הרצפה. משם הוגלו היהודים, ברכבות מלאות עד אפס מקום, לווארשה ולזֶ'אשוב[3]. כבר בדצמבר 1939 נותרו בקאליש רק אנשי היודנראט וסגל בית החולים ובית היתומים.

 

באביב ובקיץ 1940 החלו לחזור מעט יהודים לקאליש ומספרם הגיע לכ-750. באותה עת החלו הגרמנים להרוס את מבני הקהילה. מצבות בית העלמין נוצלו כחומר גלם לריצוף הרחובות וגדות הנהר.

 

בית החולים שימש מרכז החיים היהודיים, ולסֶגֶל שלו גויסו עוד ועוד אנשים, כדי להציל כמה שיותר. כדי לעמוד במכסת עבודות הכפיה, צמצם עצמו צוות בית החולים "האמיתי" ככל יכולתו. באוקטובר 1940 נעצרה מול בית החולים משאית שחורה גדולה, ולצידה ראש העיר האכזר גראבובסקי ואנשי גסטאפו. הגרמנים הקריאו שמות של יהודים מתוך רשימות שהכינו (בעיקר חולים, נכים וקשישים), סיפרו להם כי הם מוסעים לבתי החלמה וציוו עליהם לעלות על המשאית. המשאית הפליגה לדרכה, מותירה אחריה ריח של בנזין שרוף. היה זה קרון גז. האנשים נחנקו בו בדרכם ליער הקרוב, שם נקברו או נשרפו. המשאית היתה חוזרת תוך שלוש שעות וממשיכה להעמיס את הנרדפים.

 

היהודים שנותרו בקאליש נצטוו להתכנס בארבעה בניינים ברחוב שופן. הם הקימו סדנאות ייצור בתחומים שונים, ועבדו במלוא המרץ, כדי להציל את נפשותיהם. שְׁמָן של הסדנאות היעילוֹת יצא למרחוק, אך בנובמבר ובדצמבר 1941 שוב חזרה משאית הגז, ושוב נערכו האקציות. היהודים הנותרים, מדוכדכים וחבולים, הצטמצמו כעת בשני בתים בלבד ועמלו קשה כדי להשיג הזמנות מכל גורם אפשרי, ולעמוד במועדי האספקה. יעילותם המופלאה לא עמדה להם. ב-8 ביולי 1942 נלקחו 140 היהודים האחרונים שנותרו בקאליש אל גטו לודז'. היה זה הטראנספורט האחרון שיצא מקאליש, קיצה של הקהילה[4].    

 

מתוך[5]:

1.      ספר קאליש 

2.      תולדות יהודי קאליש, ישראל דוד בית-הלוי, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשכ"א  

כתבו: רות לירז-שפירא ותחיה סופר